והנחש היה ערום. בחכמה ובערמה דיבר עם האשה:
אף כי אמר אלקים וגו'. כלו' אף כי כל כך חביב זה הגן לפני הקב"ה שהזמין נהרות להשקותו וצוה על אדם לשמרו ואף אמר לו שלא יאכל מפריו אמרה לו האשה מכל עץ גן נאכל וטובה עשה לנו שלא מנע ממנו רק עץ הדעת לטובתנו פן נמות שאינו רוצה שיזיקנו כי סם המות הוא. אמר לה שוטה לא לטובתכם נתכוון ולא סם המות הוא ולא מות תמותון אם תאכלו ממנו רק לרעתכם נתכוון שכל כך הוא טוב שאינו רוצה שתאכלו ממנו שאם תאכלו ממנו הייתם חכמים וערומים והייתם כמלאכים להבחין בין טוב לרע להחכים ולהערים וכל רז לא אנס לכם אבל אינו רוצה שתבואו לכלל המלאכים:
ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. התחילה להסתכל בו אמרה כמה יפה פרק זה כמה ריחו ערב ודאי אינו דומה לסם המות ולא לחינם צוה הק' שלא נאכל ממנו ונחמד לה העץ כדי להשכיל שהיתה חומדת אותו כדי להשכיל, אמרה כמדומה שהנחש אומ' אמת ואכלה ונתנה לאישה ומיד נכנסה בהן ערמומית וגאוה וגסות וקנאה ותחרות וחמדנות וצדייה לצדד ולחני' ולעשות במחשך מעשיהם ולגזול ולגנוב והמרוצה לעשות, התחילו לומר גנאי לבריות כמונו להיות חשופי שת ומגולי ערוה עשו להם חגורות לכסות ערותן ויצאו מן הגן לרוח היום מקום שאין אילנות מעכבין את הרוח כי כן דרך הגנבים שמתרחקין ממקום שגנבו שם כלו' אפי' שם לא הייתי ובהיותם שם יושבים לרוח היום וישמעו את קול ה' צעדה בראש הבנאים, אמרו הנה בעל הגן בא והיו נפחדין ונחרדין כדרך גנב ויתחבאו והיינו וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום שהיו שם, תדע דלרוח היום אאדם קאי מדכתיב אחריו ויתחבא האדם ואשתו בתוך עץ הגן מכלל דבתחלה לא היה בתוך הגן:
אמר לו איכה כי כן דרך הק' לדבר כבני אדם עם בני אדם:
אמר כי קולך שמעתי ואירא כי ערום אנכי וגו'. היה ירא פן ישאל לו למה נחבית לברוח וירגיש מגניבתו לפיכך הקדים לו טעם:
אמר לו הק' מתוך דבריך נתפשת כי כמה פעמים באתי אליך ולא הקפדת על שאתה ערום כדכתיב למעלה והיו שניהם ערומים ועכשיו אתה מקפיד, מי הגיד לך כי ערום אתה שאין נקרא ערום אלא מי שראוי ללבוש ואין לו, אין דרך לומר על הבהמה ערומה היא כיון שאינה ראויה לבגדים כי היא מכוסה בכסות הראוי לה, ואף הגדולים הלבושים בבגדים גרועים קוראין עצמן ערומים לפי שאין להם בגדים הראוין להם, וגם אתה קורא עצמך ערום כלו' שאתה ראוי לבגדים מי הגיד לך שאתה ראוי לבגדים המן העץ וגו':כיון שראה שאין להסתר מפני יודע נסתרות הודה על כרחו ואמר לא עלי העון רק על האשה, האשה אמרה על הנחש העון כי כן דרך הגנבים כשנתפסין מגלין זה את זה, הנחש לא מצא תשובה שאין טוענין למסית כמו שאמרו רבותינו שאע"פ שלא היה להם לשמוע לו שברי הרב ודברי התלמיד מי שומעין מ"מ לא היה לו לצדד שעברו על מצות הבורא וכולם הודו שפשעו כמו שאומר הק' לאדם כי שמעת לקול אשתך יותר מקולי וכ"ש לאשה שלא היה לה לשמוע לנחש שאינו חבירה ובן עצתה ולפיכך אמר הכתוב לאדם כי שמעת לקול אשתך, ולאשה לא אמר כי שמעת לקול הנחש כי כ"ש הוא ואינו צריך, והתחיל הקב"ה לקללם דרך שעשו העבירה. הנחש שהתחיל נתקלל תחלה, ואח"כ אדם:
על גחונך תלך. דרך בני אדם שמתייעצים יחד עצות רעות שמרחיקין אותן זה מזה ולפיכך אמר לנחש על גחונך תלך שיהא פיך נתון בארץ והיא בזקיפה ולא יהיה לך מקום להתייעץ עמה: ועפר תאכל כל ימי חייך. שמתוך שפיך בארץ יכנס העפר בתוך פיך ותאכלנו בעל כרחך: ואיבה אשית. גם זו הרחקה:
ואל האשה אמר. כמה גרמת לך רעות, עד השתא לא היית צריכה לילד שהרי לא הייתם ראויים למות אבל מעתה צריכה את לילד שהרי מתים אתם אם לא תולידו הרי העולם כלה שתמותו ולפיכך ארבה הרונך והוא עצבונך כי בעצב תלדי בנים כי כמה צערים בבנים, צער ההריון וצער הלידה וצער הגידול, ואל תדמי בעצמך לומ' אבטל מצות הפריה כמו שבטלתי מצות עץ הדעת שלא אזקק לבעלי לכך נאמר ואל אישך תשוקתך שתהא מתאווה לו, וא"ת אכבוש את יצרי מפני הצער לכך נאמר והוא ימשל בך ויקחך בעל כרחך:
ולאדם אמר. מאחר שאכלת מן העץ ונכנס בך יצר הרע כל כך אין לך שמירה אלא סכין שאם לא יתפחד אדם מן המיתה מתוך יצר הרע יגזול ויחמוס ויעשוק וישחית את העולם ולפיכך קנס עליו מיתה וגם יגיעה שהיא משכחת עון:
ואותה ברכה שברכן בששי לומר פרו ורבו לאחר שסרחו היתה שהוצרכו לפריה ורביה, תדע דכתיב ומלאו את הארץ וכבשוה ואי קודם שסרחו היה להם לומר ומלאו את הגן ששם היה דירתם קודם אלא לאחר שסרחו היתה אותה ברכה אלא שנכתבה שם עם היצירה:
כי היא היתה אם כל חי. ואע"פ שלא היתה אם לחיות ולבהמות, אם משמע לשו' גבירה כמו (שופטים ה' ז') שקתי אם בישראל, וכן אב לשון אדנות ורבנות כמו אבי כל תופש כינור:
כתנות עור. כלו' כתנות לעור בשרם שעדיין לא נפשטה בהמה וכן תירגם אונקלוס:
הן האדם היה כאחד ממנו. דרך עינותנותו של הקב"ה ששיתף עם משרתיו וכן דרך כל לובשי ענוה שקוראין משרתיהם ותלמידיהם חברים. ואם בא גוי לקנתר כנגד ג' חלקים הנה גם יש כאן להקשות להם הקשים שכתבתי גבי ויאמר נעשה אדם דכיון שהם אחד ושוין לא היה לאחד לצאת לחבירו ולעשות עצמו גדול אלא היה לו לאמר ויאמרו:
גם מעץ החיים. הרפואה כמו (במדבר כ"א ט') והיה כל הנשוך וראה אותו וחי שהוא נתרפא וכמו שאומ' בדבילה (ישעיה ל"ח כ"א) וימרחו על השחין ויחי, וכמו חיתה המכה בתלמוד, כי אותו עץ כל מי שהוא חולה אם יאכל ממנו יתרפא ואם תש כח יתחזק ואם זקן ישוב לימי עלומיו ולפיכך אם יהיה אדם בגן עדן כשיזקין ויתיש כחו יאכל ממנו ויתחזק ויחזור לימי עלומיו וכשיחזור ויזקין יחזור ויאכל וכן לעולם אבל לבריא וחזק אינו מועיל כלום ולא כמו שסבורים בני אדם שמי שיאכל ממנו יחיה לעולם אין זאת דא"כ היה אדם אוכל לאחר שאכל מעץ הדעת או קודם אבל לא היה מועיל כלום:
וישלחהו מגן עדן. שלא יוכל לאכול מעץ החיים וכשיזקין יגוע ויחלש וימות:
אשר לוקח משם. כי בתחלה בראו הק' חוץ לגן עדן ולקחו ונתנו בגן עדן כדכתיב ויטע גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר כבר וכן ויקח את האדם ויניחהו בגן עדן וגו' ועתה החזירו אל מקום אשר לוקח משם חוץ לגן עדן:
את הכרובים. הן המלאכים בדמות שוורים וקורא אותם כרובים על שם חרישה כדאמ' בבבא דבי רב ויומא דכרוב ותני יומא כרבא לא הוי והוא לשון חרישה, והכי מוכח ביחזקאל (עי' שם א' י' ופרש י' י"ד) דבמקום (אחד) הוא אומ' ופני שור מהשמאל לארבעתן ומונה שם פני אדם אריה ושור ונשר (וכרוב) אינו מונה דכרוב במקום שור, ובסוכה (ה' ב' ועיין חגיגה י"ג ע"ב) פרכי לה אהדדי ומשני כרוב אפי זוטרי פני אדם בחור כי יחזקאל ביקש להחליף במעשה המרכבה שור לאדם משום מעשה העגל כך פירשו רבותינו והוא האמת במרכבה, אבל לפי הפשט קודם שבא יחזקאל כרוב ושור אחד הוא, שמתחילה שם האדם לעבדה ולשמרה וכשגירש האדם שם הכרובים לחרישה דהוא לשון כרבא, וזהו לעבדה, ולהב החרב לשמרה:
